יום שלישי, 7 באפריל 2015

השואה בראי המשפט | גדעון האוזנר

שיתוף
השואה בראי המשפט | עו"ד גדעון האוזנר

אחת התמונות המפורסמות של האוזנר במשפט 
גדעון האוזנר ז"ל (1915–1990) היה משפטן (היועץ המשפטי לממשלה) ופוליטיקאי (ח"כ ושר בממשלה). כעורך דין מצליח בשירות
המדינה הוא מונה בשנת 1960 כיועץ משפטי לממשלה שבועיים לפני שראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון הודיע לכנסת, כי אדולף אייכמן, האחראי לביצוע השמדתם של שישה מיליון מיהודי ארופה, נתגלה, נמצא בארץ ויעמוד למשפט. על האוזנר הוטל התפקיד לייצג את התביעה במשפט, ולעמוד בראשה.

לימים (1980) פרסם האוזנר את רשימותיו על המשפט בשני כרכים בשם "משפט ירושלים". בשנת 1988 פורסם ספר קצר יותר בשם "השואה בראי המשפט", עליו מבוססת סקירתי להלן; בשם "השואה בראי המשפט" הכוונה לענ"ד הינה ה-משפט, בהא הידיעה, משפטו של אייכמן. שם קולע בחר לספרו, שכן תיאור השואה הנפרס על פני דפי הספר, מראה כי לאייכמן היו יד ורגל כמעט בכל שלב ושלב בביצוע השמדתם של יהודי אירופה. אייכמן הנחית את כל ההוראות הביצועיות ואף פיקח בקפדנות על מילויין (ראו למשל עמ' 116-117 המתאר כיצד נעשו הגירושים באירופה). במיוחד יש לציין את פעלו בהשמדת יהדות הונגריה, בה השקיע את מלוא נסיונו וכוחו (עמ' 151 ואילך) עד כדי כך שהתווכח עם היטלר על יהודים שהיטלר היה מוכן לוותר להם (8700 משפחות ו-1000 ילדים בגיל הרך שהיטלר "ויתר" להם, ואייכמן שכנע אותו לחזור בו – עמ' 162); לקראת סיום השואה הוא פעל ממש נגד הזרם כאשר סרב להפסיק את ההשמדה בעוד הגישה היתה להפסיק ולטשטש עקבות (עמ' 350). אייכמן אף התפאר כי הוא יפוץ בשמחה לקבר, בידיעה שהוא גורר איתו מיליוני יהודים (עמ' 352. במשפטו הוא הכחיש דברים אלה). תיאור משפטו של אייכמן הוא אפוא תאורה של השואה. נראה כי אין אדם שמזוהה כאייכמן עם השואה בשלבי ביצועה. האוזנר עצמו צוטט כמי שאמר, שאילו היה צריך להעמיד רק אדם אחד מכל הנאצים לדין בגין השואה, האדם הזה היה צריך להיות אייכמן.

ספר זה חשוב ביותר ללימוד השואה שלב אחרי שלב, אולם עבורי כמשפטן הוא חושף מעט מהעבודה האדירה, המורכבות של משפט זה והאחריות שהונחה על כתפיו של האוזנר. בשורות הבאות אנסה לפרוס מעט הגיגים מעיני הקורא מן הצד.

משפט אייכמן כמשפט היסטורי

החלק העיקרי במבנה של כתב אישום הוא "תיאור העובדות המהוות
את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם;" (סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי כנוסחו דהיום). תיאור העובדות נעשה בתמציתיות וכמובן יש לפרט את העובדות הרלוונטיות בלבד.

כך במשפט רגיל. אולם מה דינו של משפט כה היסטורי? לכאורה, אין הבדל. כלל הרלוונטיות חייב להישמר. יחד עם זאת, יש ייחוד נוסף במקרה של אייכמן. עד למשפט, שנפתח בשנת 1961, השואה היתה מחוץ לסדר היום הציבורי. הניצולים בדרך כלל שמרו את החוויות שלהם לעצמם, והמדינה כאילו המשיכה בחייה, תוך שדילגה על פרק זה בתולדות האומה. משפט אייכמן פתח את הפצעים. המשפט נשמע מבעד לגלי האתר מדי יום ביומו. לראשונה הקשיבו מאות אלפי אזרחים שהתגוררו בארץ על חוויות אישיות ועובדות מזעזעות מהפוגרום הגדול בהיסטוריה. המשפט החזיר את נושא השואה למקום מרכזי בחיי העם היהודי. זו הזדמנות שלא תשוב לספר את הסיפור השלם. האם ועד כמה שיקולים חשובים אלה יכולים לעקם את הכללים הנוקשים של הדין?

מקריאת הספר עולה בבירור כי אייכמן היה קשור לשואה כמעט בכל פרק ופרק ועל כן המלאכה היתה קלה יותר בפן זה. יחד עם זאת אכן האוזנר בחר לראות את המשפט במבט כולל והרחיב את היריעה, לרבות הבאת פרקים שאייכמן אינו קשור אליהם במישרין, כמו התנהגות העולם בשנים אלה (ובמיוחד מסמכים על התחמקות בריטניה מהפצצת אושוויץ – עמ' 320), הרחבה על אודות היקף ההתקוממות היהודית (פרק שלם יוחד לכך), ועוד.

יש הבדל גדול בין משפטן לבין היסטוריון. היסטוריון אמור אמנם להתחקות אחר העובדות האותנטיות, אולם בסופו של דבר העיקר הוא הניתוח שלו את העובדות. היסטוריון נוטל לעצמו חירות לקבוע את העובדות ומשמעותן, ופרשנותן בעיניו. עובדה היא כי פעמים רבות קיימות מחלוקות היסטוריות נוקבות, דווקא בשל נקודה זו. למשפטן, לעומת זאת, אסור להיכנס למלכודת הזאת, שהרי זה תפקידם של הסנגורים, להכניס את העובדות לתחום האפור, לספק.

פירוט עובדתי של השואה בכללותה מצריך גם תיאור עובדתי נרחב, מלאכת עריכה נרחבת, דיוק בעובדות. למעשה, הדברים שיובאו במשפט הם אלה הדברים שישמע הציבור, ולא פחות חשוב, אלה הדברים שישמעו השופטים, האמורים לאחר מכן למצוא את ידיהם ורגליהם בכמות האדירה של המידע שתובא לפתחו.

פן נוסף המהווה פועל יוצא לחשיבותו של המשפט הוא המלל שנלווה לו. משפט חשוב מצריך מלים חשובות וניסוחים בני אלמוות. זכורים דברי הפתיחה שלו: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים... דמם זועק אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא". מלים שהיו עלולות להיחשב כפומפוזיות מדי במקרים אחרים, היו בבחינת כורח השעה במשפט מיוחד זה. לימים יספרו ילדיו על השעות הארוכות בהן טרח להכין את נאום הפתיחה שלו.  

בחירת העדים במשפט

משפט אינו ספר פרוזאי. משפט הוא תיאור עובדתי הטעון הוכחה. שני סוגי ראיות עיקריים – הראיות החפציות, כגון מסמכים, תצלומים וכדומה; ועדויות. בנוגע למסמכים, יש להוכיח את האותנטיות שלהם. הם צריכים להיות קריאים וכו'. המצב הרבה הרבה יותר מורכב לגבי העדים.

·      כמובן שכל אחד יכול להעיד אך ורק על מה שתפס באחד מחמשת חושיו. כל אחד מעיד על נקודה כזו או אחרת, ותפקידו של עורך הדין להעריך את הראיות וליצור מהם מארג שלם של סיפור עובדתי. הדבר נכון במיוחד בכל הנוגע לשואה, בה עברו היהודים תהליך של בידוד, ניתוק והטעיה.
·      תהליך של איתור העדים הוא תהליך ארוך, מצריך בדיקות מקדמיות, ראיונות ארוכים וכו'. בראיון שנערך שנים רבות לאחר המשפט ספרה בתו של האוזנר, כי היו עדים רבים שסירבו להעיד, מהחשש שלא יאמינו לסיפורם, והוא עמל קשות על מנת לשכנע אותם לכך.
יחיאל דינור (קצטניק) מעיד במשפט
·      יש לקחת בחשבון שמדובר באירועים טראומתיים. [רק לדוגמה עדותה של רבקה יוסלבסקה, מהעיירה זגורודסקה שבמזרח פולין. נורתה לתוך תעלה יחד עם הוריה וחבריה. נותרה בחיים ותיארה במשפט את הטראומה שעברה – עמ' 84-85). חלק נכבד מהאנשים סוחבים פצעים שהדחיקו משך שנים ואף לא תיארו אותם. הם עלולים להתמוטט על דוכן העדים. יתכן וחלקם מבוגרים, וניתן יהיה לבלבל אותם. מדובר במאמץ פיזי ונפשי. ואכן עדים קרסו על הדוכן. הדוגמה הידועה היא של הסופר הנודע יחיאל דינור, הידוע בכינויו קצטניק, אשר התמוטט על הדוכן ונזקק למספר ימי טיפול בבית החולים. האוזנר נאלץ לוותר על המשך עדותו (עמ' 194).  
·      להבדיל ממסמכים, המדברים בעד עצמם, עד מעיד על התרשמויות שלו. כאשר כרוכות שאלות ערכיות (וכאלה לא היו מעטות) כל אחד יעיד מנקודת מבטו האישית. לדוגמה – כיצד יש להתייחס ליודנראט (עמ' 11 בספר), לשאלת קסטנר (בעמ' 169-168 מתוארת עדותו המפתיעה של פנחס פרוידיגר), ועוד. העדת העדים צריכה להתייחס גם לתוכן הערכי של העדות ולהשלכות של העדות, המושפעות בין היתר מדעותיהם האישיות. בנושא קסטנר מציין המחבר כי פנה לכל החוגים של עולי הונגריה בבקשה שיימנעו מלנצל את המשפט לסגירת חשבונות (עמ' 168).
·      ריבוי העדים עלול לטשטש את התמונה. האוזנר מציין, כי כאשר "צלל" עם העדים לשנות ראשית המלחמה והעינויים בפולין, שבישרו כבר את ההשמדה. הוא מציין כי הדברים היו מזעזעים, ולכן כמעט וחדלו להתרשם מדברי עדים יחידים, ונחרתה בזיכרון הזעקה הקיבוצית (עמ' 67). במאמר מוסגר יצויין כי האוזנר סבור כי שנות ראשית על המלחמה בשרו על ההשמדה, זאת בעוד הדעה המקובלת היא כי באותה עת הגרמנים טרם החליטו על השמדה כוללת. לענ"ד אני מצדד בהאוזנר, כי אכן התוכנית היתה השמדה, אולם טרם נמצאה השיטה עד לשלהי 1941.
·      למרות האמור האוזנר העדיף בבירור עדים שיביאו את הזוועה כמערומיה. הוא ניסה להשיל את הפאתוס מהזיכרון ולכן סרב להצעת בן גוריון להעיד את זלמן שז"ר.
·      האזונר מספר גם כי לא תמיד הכין את העדים לשאלותיו. כך, למשל, שאל את הד"ר משה בייסקי, לימים שופט בית המשפט העליון: "עמדתם 15,000 איש מול כמה עשרות או אפילו כמה מאות שוטרים. מדוע לא התקוממתם?" האוזנר מעיד כי שאלה זו הלמה בבייסקי כבמכת אגרוף. אולם הוא לא הזהיר ולא הכין אותו מראש לשאלה זו, על מנת שתשובתו תהיה מהבטן, האותנטית ביותר, וכך היה. (עמ' 254-255).

סיפורי העדים המועלים בספר מרגשים עד מאוד. אחד מהם הוא סיפורו של ד"ר יעקב בוז'מינסקי, שתיאר כיצד ראה איש ס"ס מלקה נער יהודי. די היה ב-50 מלקות כדי להרוג נער, ונער זה הולקה 80 מלקות. אמר לו איש הס"ס לאחר 80 המלקוח שאם יוכל להתהלך על רגליו הוא יחוס על חייו. וכך היה.
"האם אתה רואה כאן, בבית המשפט, את הנער הזה?" שאל האוזנר את העד, והלה השיב בחיוב, והצביע על פקד המשטרה מיכאל גולדמן. שעבר לאחר מכן גם את אושויץ נשאר בחיים, עלה לארץ והצטרף למשטרה. (עמ' 186. באותו עמוד הובאה עדותו של עד לכך שאיש ס"ס קרב לאישה האוחזת בבנה הבוכה וביקש אותו באדיבות. היא סברה שהאיש רוצה לסייע לה להרגיע אותו. אולם הוא לקח את התינוק ורוצץ את גולגולתו על הקיר).

סוגיות משפטיות

ספר זה מגולל את סיפורה של השואה, ואינו מתמקד בטענות המשפטיות של אייכמן, לא בפן הפרוצדורלי ולא בפן המהותי.
אחת הנקודות הזכורות הינה כי האוזנר ביקש להקדים תרופה לטענת אי שפיות מצידו של אייכמן. אייכמן נבדק בדיקה פסיכיאטרית מקיפה, בה נמצא כי הוא איש מסוכן ביותר, שגילה בכל שלבי הבדיקה תאוות כוח מסוכנת ותשוקה להרוג, שאינה יודעת שובעה.

בשולי הדברים 

משפט אייכמן היה אחד המשפטים הטעונים ביותר שידעה מדינת ישראל. הוא גרר שמיעת עדים רבים, ימי שיפוט ארוכים, משפט שכל המדינה עברה אותו בשידור חי. היו תקופות שהאוזנר עזב את הבית לבית מלון ועשה בו לילות כימים, למשל בסריקת החומר העצום ובהכנתו למשפט. ביתר הזמן דירת המשפחה הפכה לחמ"ל של המשפט. על מנת להתמודד עם כמויות החומר האדירות הוא עבר קורס בקריאה מהירה. חלק מהעדים הוא תיחקר בבית. הוא ניסה לגונן על משפחתו בעת המשפט. לעתים קיבל מכתבי נאצה.
המשפט התנהל בקצב רצחני של שתי ישיבות ארוכות ביום, ולאחר יום כזה מתיש הוא היה ממשיך לתחקר עדים ולהכינם לעדות שתישמע למחרת.
מאז המשפט האוזנר הפך מחוייב להנצחת השואה. נחשב על ידי אתר "יד ושם" כאחד מראשי המנציחים את זכר השואה. הוא שימש כיושב ראש המועצה הבינלאומית של "יד ושם", והוזמן להרצות על השואה ברחבי העולם. לאחרונה יצא לאור בעריכה והדפסה מחודשת ספרו המקיף יותר "משפט אייכמן בירושלים". אין ספק, כי המשפט עצמו (שלמעשה היה תיק חייו של האוזנר) ואופן טיפולו של האוזנר בפרשה תרמו תרומה מכרעת לפתיחת הנושא של לימודי השואה ותיעודה עבור הדורות הבאים.