יום ראשון, 15 במרץ 2015

בזקיפות קומה

שיתוף

חלפו עשרות שנים עד שהתחיל לחלחל המסר, כי הרבים ששמרו על צלם אנוש, והלכו לקראת המוות בזקיפות קומה ללא מורא וללא התרפסות בפני הנאצים, גם הם היו גיבורים בפני עצמם, אפילו שלא אחזו בנשק.

באמצעות יצירתו, האמן מבקש להעביר את המסר והמשאלה, כי ערכים אלה של זקיפות קומה, שמירה על צלם האדם שבקרבנו ועזרה הדדית יישמרו גם בתקופה שלנו.


ישנן שלש דרכים להתייחס ליצירת אמנות:
הראשונה, לברר מה רצה האמן להביע ביצירתו, מאין שאב את ההשראה, וכו'.
השניה, להשתמש ביצירה ככלי שנועד להעביר מסר שהמרצה מעוניין להעביר.
השלישית, לתת ליצירה לדבר בעד עצמה ולאפשר לצופים בה לומר את דברים.

לקראת הכנת פרזנטציה על הפסל "השרופים באש" של האמן שמעון רזניק, עבדתי על שלוש האפשרויות גם יחד.
ומהסוף להתחלה:
הכנתי שאלות למתבונן מהצד, על מנת לגרות אותו לחשוב ולהתייחס לעבודה.
הכנתי התייחסות למוטיב האש העובר כחוט השני בתולדות עם ישראל, החל מאברהם אבינו שנזרק לכבשן האש, עבור בסנה הבוער, וכלה בכל המאורעות שעבר עם ישראל שתמיד, אבל תמיד היתה שם אש.
לבסוף, יצרתי קשר עם האמן המיוחד הזה, ששוחח איתי בפתיחות ובנועם נתן לי גם את הפרספקטיבה שלו על היצירה.

זקיפות קומה

שמעון נולד באוקראינה בשנת 1949 להורים ניצולי שואה וגדל בפולין. בילדותו עלה לארץ ומאז לא חזר לפולין.
לפני כחמש שנים יצא למסע לפולין יחד עם המקהלה בה הוא משתתף, בניצוחו של יעקב הולנדר ז"ל. כאשר חזר מהמסע עבר תהליך של בעירה פנימית והחל ליצור ללא הפסקה. שמעון מספר שלא מצא זמן ורצון אפילו לנוח, אלא כלבה רותחת נשפכה היצירה ממעמקי נפשו.

המוטיב המרכזי ביצירתו היה זקיפות הקומה. שמעון מבקש להדגיש את העובדה כי למרות הקשיים האדירים והשבירה הפיזית של גוף האדם, הרוח נותרה איתנה. כך גם ביצירה זו - שרופים באש, ברזל על מצע עץ חרוך - האנשים נותרים זקופי גו, למרות שהם שרופים. שמעון מספר כי יעקב הולנדר סיפר להם חוויות אישיות מאושויץ ועד כמה אנשים הקפידו על אי שבירת הנפש. שאחד יחזק את השני, אפילו כשהיו על פי התהום. זו הסיבה שבפסל יש ארבע דמויות, שני זוגות, כל אחד מחזק את השני.
שמעון מספר כי גם הוריו, כאשר גדלו אותו ואת אחיו ראו בעצם העובדה שהביאו דור חדש לעולם לאחר השואה, כחלק מזקיפות הקומה.
הדמויות בפסל שונות זו מזו, לומר לך כי אינן חד גוניות. כל אחד שונה זה מזה, אולם מטרה אחת להן - להישאר בחיים. חלקן חסרות ידיים. הרגליים מעוותות - רמז לשבר הפיזי. להבדיל מזקיפות הקומה המלמדת על האיתנות הנפשית.

שקט אצילי

שמעון מספר, כי במהלך המסע הקבוצה ביקרה בסנט הפולני

והשתתפה בטקס של צאצאים, דור שני ושלישי של חסידי אומות העולם. אחת מהנשים הפולניות סיפרה (שמעון דובר השפה והבין אותה מכלי ראשון), כי היתה עדה לשרפת בית כנסת על היהודים שנכלאו בו. סגרו אותם בבית הכנסת, הדליקו אותם בלהביורים ושרפו אותם עם המבנה, ולמרות המוות הנורא הם קיבלו את הדין וכמעט לא היו צרחות. גם היא עצמה ציינה בהערכה כי האנשים נשרפו בזקיפות קומה.

דברים אלה של שמעון הזכירו לי את המאמר החסידי הידוע על פרשת כי תישא והעניקו לו משמעות חדשה בעיניי: "כי תישא את ראש בני ישראל - לפקודיהם", אומר המדרש החסידי, שכל פעם שהקב"ה רוצה להרים את ראשו של עם ישראל (לשאת את ראשו, ובמלות המקור: לתת להם נשיאות ראש"), הדבר צריך לעבור דרך ייסורים - "לפקודיהם" מלשון קושי, צרה וכדומה. שלאחר כל צרה מגיעה הישועה וההצלחה. מכל צרה מוצאים אוצר (בלשון הרב שמואל יניב), מתוך שנפלתי - קמתי, שאלמלא נפלתי, לא קמתי (ילקוט שמעוני).
ועתה שמעון הנץ בראשי פירוש חדש - שאת נשיאות הקומה של ישראל אתה מוצא דווקא בעת הצרה. זקיפות הקומה דווקא בזמנים הקשים ביותר. היכן שכל האחרים היו נופלים, אתה מוצא את עמידתו הרוחנית האיתנה של עם ישראל.

שם עולם

שמעון הסכים להעמיד את יצירותיו מאותה תקופה לתצוגת קבע במכון "שם עולם".
מדוע דווקא שם, נשאל, והשיב - כי מכון "שם עולם" שם לנגד עיניו כתכלית את הדגשת ערך שמירת צלם האנוש בתקופת השואה. את ההכרה כי לא רק מי שאחז ברובה ונלחם היה גיבור, אלא הצטרפו אליו גם אלה שנאבקו על זקיפות קומה, על שמירת צלם אנוש בתנאים לא תנאים, על התנהגות אנושית מינימלית, על עזרה לזולת, על קידוש החיים ברמה הגבוהה ביותר.
כאשר היצירות שלי נמצאות ב"שם עולם" הן אינן רק יצירות אמנות בתצוגה, הן הופכות להיות מוצג חי, מוצג שמאפשר למבקרים במקום לחוות את העוצמות האלה ולקבל את המסר החשוב, מסר שחשוב גם ואולי במיוחד לימינו אנו.