חושך | סיפור

"טק" קטן נשמע מבעד לארון החשמל, וכבהרף עין חושך השתרר בבית.

המחשבה הראשונה שחלפה בראשה של ריבקי היתה "אוףף... דווקא בחלק הכי מותח"... המחשבה השניה היתה: "מה אני עושה בחושך מצרים הזה?".

השעה כבר היתה קרוב לחצות, ההורים והאחים הקטנים כבר מזמן עלו לישון, ורק ריבקי התפנקה לה באופן האהוב עליה: בשקט הזה של ליל שישי, שרועה על הספה, מכוסה בשמיכת פוך, שקועה בעולמות אחרים ומופלאים.

אבא הזהיר אותה, כתמיד, שהשעון יכבה באחת עשרה בלילה. אבא אף כיוון לה שעון מעורר שיצלצל בשעה רבע לאחת-עשרה, על מנת שתעזוב את הספר ותמהר להתארגן לשינה, כל עוד האור דולק, על מנת שלא תצטרך להעיר אותו בקריאות ולבקש ממנו שילווה אותה לחדרה.

כשהתחילו לילות השבת הארוכים בתקופת החורף אבא כיוון את השעון לשעות יותר מוקדמות, אולם לאחר מלחמות ותחנונים, ואפילו פעמים שריבקי לקחה את החוק בידיה, והאריכה את השעון, על מנת שתוכל להספיק עוד פרק, הגיעו לפשרה שאבא יכוון את השעון לשעה אחת עשרה ללא ארכות נוספות. עד כה ריבקי קיימה את ההסכם.

הפעם, כאשר צלצל השעון, ריבקי הרגישה שפשוט אינה יכולה לוותר על המשך הקריאה. קמה לה בזריזות, פתחה את לוח החשמל, התמהמה במבט אחד ארוך בשעון השבת ולבסוף החליטה לעצמה, כי לא יקרה שום אסון אם תאריך את השעון בחריץ אחד נוסף. בסה"כ חצי שעה, מה כבר יכול לקרות? ממילא ההורים ישנים, זה לא מפריע לאף אחד, ומחר אני אקום בבוקר לקידוש ללא שום בעיות. התירה לעצמה, הוסיפה עוד חריץ אחד בשעון, מיהרה לספה החמה ושקעה שוב בספרה המותח.

כאשר חצי השעה כמעט חלפה, וראתה שנותרו רק עוד מאה עמודים לסוף הספר, היא קמה בזריזות והאריכה את השעון פעם נוספת, הפעם ללא שום התמהמהות. חזרה לספה והמשיכה בקריאה מענגת; דקות גנובות ימתקו. חלפו הדקות, העיניים החלו מנקרות. היא קראה שורה, עפעפה, חטפה עוד שורה וכך הזמן חלף ו-הופ, כבה האור.

לא לחינם אבא הזהיר אותה. ריבקי חוששת מאוד מהחושך. עד היום, למרות 17 שנותיה, כאשר אבא מבקש ממנה בליל שישי לרדת למרתף על מנת להביא ספר מסויים, או בקבוק שתיה מהמקרר, או סתם חבילת טישיו, היא לא תעז לרדת, אם לא יתלוו אליה מי מאחיה הקטנים.

כעשר שנים קודם לכן נכנס בה פחד, שבמרתף מסתובבת "מכשפת המרתף", היוצאת ממחבואה רק בעת החושך, ותוקפת ילדים שמסתובבים בו בגפם. לא הועילו כל נסיונותיהם של אבא ואימא, לא הבטחות, לא מתנות, לא פיתויים ולא איומים, ריבקי לא תרד בחושך למרתף. עם השנים הפחד הזה דבק גם באחותה הצעירה.

בקיצור, ריבקי וחושך אינם מסתדרים יחדיו. ולכן תמיד ידעה שלמיטה היא נכנסת כל עוד האור דולק. ועתה, כאשר נתפסה בחושך, ובמיוחד בשניות הראשונות כאשר השחור בעיניים לא מאפשר לראות מאומה, היא נתקפה חרדה. נשימתה קצרה. היא פערה את עיניה לרווחה, השתדלה לראות זרזיפי אור בתוך האפילה הגדולה. מבלי שרצתה בכך הביטה לכיוון המדרגות היורדות למרתף, מאמצת את אזניה לשמוע האם מכשפת המרתף כבר יצאה ממחבואה.

כמעט וקראה שוב לאבא שיבוא לחלץ אותה, אולם נמנעה. לא היה לה נעים שיתפוס אותה בקלקלתה. לכן היא עצמה את עיניה ונשמה עמוקות. הביאה לתודעתה את סבא אברהם, הסבא האהוב ובעל החיוך הנצחי. די היה בכך שתרגיש בטוחה ונינוחה יותר. היא כבר לא לבד. סבא אברהם כבד ראיה, בקושי מצליח לראותה, וגם מה שרואה אפוף בטשטוש רב. כיצד הוא מצליח להתמודד עם החושך התמידי הזה? שאלה ריבקי את עצמה, ונזכרה, שגם לפני שאיבד את ראייתו נהג סבא מדי פעם לשבת בחושך.             

נזכרת היא כאשר באה לבקרו, קצת לאחר בת המצווה שלה. נכנסה לביתו החשוך והשקט וליבה נתמלא דאגה, שמא קרה לו משהו. רק כאשר השיב לקריאתה, נרגעה. היא נכנסה לסלון וראתה את סבא יושב לו בחושך.

"למה אתה יושב ככה סבא? אין לך כוח להדליק את האור?" שאלה.

"לא חמודה שלי. אני לפעמים אוהב לשבת בחושך".

"אבל למה, סבא? חושך הוא דבר כל כך רע ומפחיד."

"נכון, יש בו צדדים מפחידים. אולם חושך מסייע לי להתחבר לפנימיות שלי. החושך מסייע לי להתרכז. שום דבר אינו מפריע לי. הכל מסביבי נעלם. ואני מתכנס בעצמי ונותן לעומקים הטמונים בי לנבוע החוצה. באופן הזה החושך הוא טוב לי. הוא מרגיע אותי."

"אז למה אנשים חוששים מהחושך?" שאלה ריבקי הקטנה.

"ישנן שתי סיבות לכך. הראשונה, החושך מונע מהם לראות מה יש מסביב ומסתיר את הבלתי ידוע. אם אינך יודע מה מסתתר לידך, אינך גם יודע מה עומד לתקוף אותך. זה עלול להפחיד. אבל אם אתה בבית המוכר והטוב שלך, אין לך שום סיבה לפחד."

"זה נכון סבא אבל יש אנשים שהפחד מציף אותם בחושך, גם במקומות מוכרים".

"נכון, זה מוביל אותנו לסיבה השניה. כנראה שקשה להם לחיות עם הפנימיות שלהם. ההפרעות מסביב מסייעות להם להסיח את דעתם מהתמודדות עם האני הפנימי וכאשר אלה נעלמות מגיעה המלחמה שממנה הם חוששים. אבל מי ששלם עם עצמו ואינו חושש להתמודד עם מחשבותיו, לא רק שלא יפחד מהחושך, אלא אפילו יקבל אותו בברכה."

כאשר הרהרה בדברים אלה הבינה רבקי, מדוע העיוורון שנחת על סבא לא מוטט אותו. פשוט כי סבא לא חשש ממנו, ואפילו קיבל אותו בהבנה.

הדקות חלפו להן, העיניים התרגלו לחשיכה, האישונים התרחבו ואיתם גם הדעת. ריבקי הביטה לכיוון המדרגות ללא חשש, נחלצה בביטחה מהשמיכה, אספה אותה בידיה ועלתה לחדרה בלב קל, מהרהרת בעלילה שטרם הספיקה לסיים.