למי שעוקב בשבועות אלה אחרי סיפורו של פרעה מלך מצרים והמכות שעבר, עד שנכנע, אי שם במימי ים סוף, עלולה להתגנב סברה, כי מוסר ההשכל הגדול של סיפור זה, הוא שאגו הוא דבר רע. פרעה הוא דוגמה ומופת לאדם שלא ראה אף אחד ממטר, ולמרות שהוא עצמו היה נמוך ומכוער, שלט על מצרים ביד רמה, החשיב את עצמו כאלוהים, ולא נתן לעובדות [מכות רבות שהחריבו את מצרים], לבלבל אותו. משמע - יש להרוג את האגו.
וכן, יקיריי, טעות בידכם. לא זה המסר של סיפור יציאת מצרים. נכון, שבמשך מאות ואלפי שנים רגילים אנו וקודמינו ועוד ועוד, להאשים את האגו, או את היצר הרע, בכל תחלואי העולם. אולם זו טעות. ההיפך הוא הנכון: האגו הוא אחת המתנות הגדולות שנתן הבורא לבני התמותה. ומה לנו יותר מהסיפור הידוע [תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב], כי יום אחד קמו חכמים, והחליטו "להרוג" את היצר הרע של עבודת האלילים - תפילתם התקבלה והם כלאו את היצר הזה, ומאז אין בעם ישראל יצר להשתחוות לפסילים, מה שהיה מאוד מאוד חזק באותה תקופה [וקיים עד היום באומות אחרות]. לאחר מכן בקשו להרוג את היצר המיני ואף אותו כלאו, אולם לאחר שלושה ימים, כאשר לא מצאו אפילו ביצה טריה, הבינו כי בלעדיו לא יהיו חיים, לא תהיה יצירה ולא המשכיות בעולם, מה עשו? עיוורו את עיניו והחלישו את כוחו [במישור של קרובי משפחה]. עד כאן הסיפור.
בפשטות, האגו הוא הרצון לקבל לעצמי, הוא ה"מגיע לי", כוחי ועוצם ידי. בפסיכולוגיה, האגו הוא המתווך, בין היצרים הבהמיים שלנו, מצד אחד, לבין המצפון והרצון לתת ולהעניק, מצד שני. תפקידו של האגו הוא לדאוג, שמחד גיסא לא נתנהג כבהמות, אך מאידך לא נפזר את ממוננו על אחרים מבלי שנדאג גם לעצמנו.
בלעדי האגו, היינו חסרי שאיפות בחיים, חסרי כוח יצירה וכבוד עצמי מינימלי, שרועים על המיטה, במקרה הטוב, או זרוקים ברחוב, במקרה הרע, כמו סמרטוטים. כמו ששוק משוכלל מתנהל בתנאי תחרות, כך גם בני האדם ידאגו לשפר את עצמם ולהתקדם, בתנאים של תחרות. כל שגדול מחברו - יצרו גדול הימנו. אין מנוס מכך, אדם לא מגיע גבוה, אם אין לו אגו גבוה. וכל מי שנמצא גבוה, סימן שגם האגו שלו מנופח. אלה הם שני הצדדים של אותו המטבע. השאלה היא לא האם האגו גדול, אלא כיצד לאזן אותו ולשלוט בו, להבין ולהפנים שהוא כלי ומכשיר, ולא לאפשר לו לנהל את חיינו כאשר אנו שבויים בכוחותיו.
הראו לי בן אדם "חסר אגו" ואראה לכם את האגואיסט הגדול ביותר. אחד הסיפורים החסידיים שהיו קשים לי ביותר הוא אותו סיפור על זקן קדוש, לבוש בלויים, שהיה נוהג לשבת על אבן נמוכה בכניסה למקווה, ומברך את האנשים. האנשים היו נהנים מברכותיו ומודים לו, ולעתים אף מנשקים את ידיו, והוא היה מושך את ידיו בצניעות. הלכו תלמידי הבעל שם טוב, וסיפרו לו בהתפעלות רבה על אותו זקן קדוש, וכיצד הוא מסגף את עצמו וחסר אגו עד כדי כך, שאפילו לשבת על כיסא, אינו מוכן. ואז הבעל שם טוב אמר להם, אתם בטוחים שכך המצב? אם כך, בואו נעשה תרגיל - מחר בבוקר תגיעו מוקדם למקווה, ותוציאו את האבן. כך עשו. מסתיים הסיפור בכך, שהזקן הגיע למקווה, ראה שאין לו אבן לשבת, חזר לביתו, ונפטר מכאב לב. חזרו התלמידים לבעל שם טוב, נרגשים, נדהמים וכואבים. אמר להם הבעל שם טוב - אל תכאבו ואל תעצבו. מה שראיתם הוא לא אדם חסר אגו, אלא אדם שכל כולו היה אגו. האבן הזאת והכבוד שקיבל היו כל חייו. לא אדם צנוע ופשוט היה, שאם היה כזה, היה הולך ומביא לעצמו אבן, לא היה נפגע כל כך, או מברך את האנשים בעמידה, וודאי הם היו דואגים לו.
כאמור, הבעיה עם האגו היא לא עצם הרצון לקבל, היא לא עצם הרצון להתפתח על מנת להרבות את כבודנו ומעמדנו, היא לא הרצון שיכירו בכוחותינו ובכשרונותינו, עליהם עמלנו, היא לא הרצון לקבל תמורה על שווי וערך שאנו נותנים לאחרים. הבעיה עם האגו היא "מנת היתר" שאנו צורכים ממנו. ומתי באה אותה מנת יתר - כאשר אנו שוכחים שיש מישהו מעלינו. כאשר אנו שוכחים שעם כל הכבוד, למרות שאנו חכמים, ונבונים, וחזקים, ומצליחים, איננו ולא היגענו ואף לא נגיע, למדרגה של אלוקים. מידת הענווה מחייבת, ראשית שנבין שחלק מההישגים שלנו יש לשייך לא רק לכך שאנחנו אנשים נפלאים, אלא למתנות שקיבלנו מהבורא ומבני אדם אחרים. ושנית, שנתחשב גם באחרים ונפרגן להם, בדיוק כפי שהיינו רוצים שיפרגנו לנו.
זו היתה בעייתו של פרעה. זה מה שהקב"ה, באמצעות משה, רצה ללמד אותו - פרעה, למרות שאתה חזק, ומשכיל, ובעל כוח שכמעט אינו בלתי מוגבל, ונמצא בגג העולם - יש מישהו מעליך. לכל אורך הסיפור של פרעה ושיעבוד מצרים, הוא סרב לקבל זאת. הוא ניסה, שוב ושוב להוכיח - שלפרעה, אף אחד לא יאמר מה לעשות. אפילו אם כל מצרים תיחרב, הוא יישאר בעל הבית. המדרש מספר, כי רק כאשר טבע בים, הוא צעק: "מי כמוכה באלים ה'" - קרי שיש אלילים רבים, אבל הקב"ה חזק מכולם. זו היתה בדיוק בעייתו של המן - "למי ירצה אחשוורוש לעשות כבוד יותר מאשר לי? ברור שאני הכי חשוב..." וכל זה, כל העולם כולו משתחווה לו, פרט לאדם אחד, מרדכי היהודי, ושום דבר כבר לא חשוב לו...
מאז ומעולם הכרה אמיתית - ודגש על אמיתית - שיש "מישהו" מעלינו שמנהל את העולם, ובסופו של דבר, בתהליכים שאולי איננו מבינים, אולם מאמינים שהם קורים - נעשה צדק בעולם - וכי מעשה טוב יקבל תגמול ומעשה רע, לבסוף יגבה את המחיר שלו - היא היתה הערובה לסדר ציבורי, ולכך שלא יהיה מצב של "איש את רעהו חיים בלעו".
וזה המסר הגדול של יציאת מצרים - לא להיות משועבדים לבני אדם. בן אדם אינו א-לוהים. עלינו להיות חופשיים. אבל בתוך כל זאת לזכור שאיננו חופשיים לחלוטין, מכיוון שיש מישהו מעלינו; וזאת מכיוון שהאדם החופשי "לגמרי" הוא המשועבד ביותר - לאגו שלו.
