בדרך לאופטימיזציה אישית יש לערוך שינוי. זו הרי משמעותה של אופטימיזציה. לעתים מדובר בשינוי קטן, ולעתים - משמעותי.ישנם שני סוגים מרכזיים של שינוי.
הסוג הראשון מתייחס ל-being, קרי שינוי במהות שלנו.
הסוג השני מתייחס ל-doing, קרי לא שינוי במהות שלנו, אלא שינוי בפעולות שאנו עושים.
וכאן יש לבאר.
לאדם יש נפש, ומהות. הנפש הזאת באה לידי ביטוי ב-3 צורות (המכונות בחסידות ובקבלה - לבושי הנפש): במחשבה, בדיבור ובמעשה. אבל, גם אם נחבר את סך כל המחשבות של האדם, את כל הדברים שאמר, ואת כל המעשים שעשה, גם אז - אולי נקבל איזו מפה של ההתנהגות והעשיה שלו, אולם עדיין זאת לא בהכרח המהות שלו, מי שהוא באמת.
לדוגמה: יש מהלך כזה של הכרת הבורא, שאומר: תראה את העולם, כמה הוא גדול, יפה, נהדר; למד את גוף האדם, כמה הוא משוכלל, ומכאן תבין עד כמה הבורא הוא גדול. הזוהר אומר ההיפך - הזוהר אומר, אל תסתכל על העולם. העולם הוא רק מעשה אחד של הקב"ה. העולם לא יכול להעיד עד כמה הקב"ה הוא גדול. להיפך - תבין מי זה הבורא, ואז תדע עד כמה העולם חשוב ומיוחד! הרבה יותר ממה שחשבת!
באותה מידה, כך גם נפש האדם.
ועל כן, לענייננו, גם אם נפעל על שינוי העשיה של האדם, עדיין אין בהכרח הדבר אומר, כי יש לך השפעה על הנפש שלו. לכן, יש הבדל בין העשיה, לבין המהות.
על כן, יש כאמור שתי גישות. ונדגים אותן בדוגמה פשוטה: נניח שאדם מעוניין לרזות. לפניו שתי דרכים.
איש ה-doing לא ינסה לבדוק את הפסיכולוגיה, למה האדם משמין, מה גורם לו לאכול, וכדומה. הוא לא ינסה לשנות את המהות שלו. הוא יקבל את האדם כפי שהוא, על יתרונותיו, חסרונותיו, החוזקות והחולשות שלו. עיקר התמקדותו תהיה בקביעת יעד מרכזי (להפחית 30 קילו, בואו נאמר), יעדי ביניים (כמה להפחית בכל חודש), ודרך פעולה (מה לאכול, באילו שעות, מה הפעילות הגופנית המומלצת, ועוד). על פי איש ה-doing, הדיאטה מתחילה מהיום. זה היתרון, רואים תוצאות תוך זמן קצר. החיסרון הגדול הוא, שבהיעדר שינוי פנימי במהות של אותו אדם, בהיעדר שינוי שיעקר את הצורך באכילה מופרזת, הרי שהעשייה הזאת הינה עשייה בכפיה (בחסידות קוראים לזה "אתכפייא"), קרי האדם כופה על הגוף שלו לצרוך פחות אוכל, להיכנס למצב של חסר רגשי, שהוא אמור להתגבר עליו. בהיעדר שינוי במהות, קיים חשש גדול, כי כאשר החסר ילך ויגדל, הוא יגרום לאדם להתייאש, להפסיק את הדיאטה, ולהשמין אף יותר ממה שהיה קודם לכן.
איש ה-being לא יתחיל עם הדיאטה, בטרם יפעל לשינוי יסודי במהות שלו: הוא ינסה לחקור עם האדם, מה גורם לו לאכול, מה גורם לו להשמין, וכדומה. אם יצליח לגרום לשינוי במהות שלו - למשל, לנתב את הצורך הרגשי, שמוביל לאכילה, לסיפוק במקום אחר, לדוגמה - ליצירה ; אזי הוא באופן טבעי וללא מאמץ יפחית באכילה וירזה ללא קושי, ואף יתמיד במהלך. עם זאת, גם לגישה זו חסרונות, שהרי שינוי במהות מצריך "טיפול שורש" ואורך זמן רב; לא רק שהוא עלול לייאש, עד לשינוי, אלא שבינתיים, האדם ממשיך לאכול, ולהשמין... מאידך, שינוי במהות, יפעל לטובה, לא רק בנושא הדיאטה אלא גם בדברים אחרים וישפיע לכל אורך חיי המתאמן.
במלים אחרות, ה-doing פועל ומביא תוצאות בטווח הקצר, וה-being פועל על הטווח הארוך.
איזה נתיב מועדף? נתיב הbeing- או נתיב הdoing-?
על פי היהדות התשובה ברורה. אנו באנו לכאן, לעולם העשיה. והמעשה הוא העיקר. כמובן שעל אדם לעבוד על המהות שלו, אולם אין הדבר פוטר אותו מלפעול כאן, בעולם הזה לעשייה ממש. "והכל הולך אחר רוב המעשה" כך אומרים חז"ל. נכון, כי הכוונה (קרי המהות) היא הנשמה של הדברים, ונאמר: "תפילה ללא כוונה, כגוף בלי נשמה", צריך להביא לשינוי גם במהות, בפנימיות, אולם אין מקום להמתין עד לשינוי בטרם נתחיל לפעול בשטח.
ועוד דבר חשוב מלמדת אותנו היהדות בדרך לשינוי: שהמעשים של האדם, גם אם חיצוניים בלבד, הם פועלים על המהות עצמה. הדברים עולים ממאמרי חז"ל וגם מפרשות השבוע.
"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" או "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" – שני אלה מלמדים שמעשיו של האדם משפיעים על המהות שלו.
בפרשת נח יש לכך ביטוי משמעותי: "וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" – כאשר האדם התחיל להתנהג שלא כשורה (מעשים) הארץ נהייתה מושחתת (המהות). ולהבדיל, עשרה נסיונות נתנסה אברהם – כל אלה בתחילה התייחסו להתנהגות, קחו למשל את ניסיון לך לך – שהוא ניסיון של התנהגות, הליכה, התרחקות ממולדתו ובית אביו, מבלי שנדרש לעשות שינוי במהותו; עד הניסיון האחרון, הוא ניסיון העקדה, המלמד כבר על שינוי במהותו של אברהם, ועל כך נרחיב בפעם אחרת.
