זה בזו נביט
ונתמה שנית
אם ראינו נכונה...
לפעמים אני
לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה!
מלים: רחל שפירא; לחן: נורית הירש. ביצוע: אילנית
הפוסט הזה נכתב בשלהי היום הקשה הזה, של תשעה באב. בשעות אלה מתחילות לזרום אנרגיות של נחמה.
השבת הקרובה נקראת שבת "נחמו", על שם ההפטרה שלה, בה הקב"ה מבקש "נחמו נחמו עמי". ונשאלת השאלה כיצד מנחמים? אנו רואים אדם עצוב, לאחר אבדן או קושי, סבל וכדומה, איך מנחמים אותו?
ראשית, צריכים אנו להבין מהי נחמה. בתורה, "וינחם ה'" שנאמר בפרשת בראשית (הקב"ה "מצטער" על בריאת העולם) ובפרשת כי תישא (הקב"ה משנה דעתו על הרצון להעניש את ישראל בעקבות חטא העגל) – נחמה הינה בבחינת שינוי הדיעה. הקב"ה סבר כי הבריאה ובמיוחד האדם הינה בגדר "טוב מאוד" ולאחר מכן שינה את דעתו. וכן הקב"ה חשב לגרום רעה לעם ישראל, ולאחר מכן בזכות משה רבינו, שינה את דעתו.
באותו משקל, לנחם אדם משמעו לשנות את דעתו. אם דעתו של אותו אדם עייפה ועצובה וקשה ורצוצה,, הביטחון שלו באדמה, הוא סבור שהוא כישלון, שהעולם כבר לא יהיה אותו דבר, שאין מוצא וכו', מטרת הנחמה היא לשנות את דעתו, לשכך את הכאב, להמריץ אותו להתמקד בטוב ולא ברע, למצוא את ההרחבה בתוך הצרה (כפי שאומר רבי נחמן מברסלב).
עדיין נשאלת השאלה כיצד עושים זאת.
הצעד הראשון, והחשוב ביותר, הוא הכלה (מלשון להכיל). כאב הוא דבר פנימי. באחד השיעורים עמדתי על כך שניסיון, וכאב, הוא בד"כ דבר אישי, שאחרים אינם מרגישים אותו במלואו. ומחקרים פסיכולוגיים מראים, כי כל אדם בטוח, שהכאב שלו הוא מיוחד, ואף אחד לא מסוגל להבין אותו (מה שפעמים רבות, ממש נכון). במצב כזה, מה שחשוב הוא לאפשר לאותו אדם להוציא מה שמעיק לו על הלב, לשפוך את הכאב החוצה, להרגיש כי מי שמדבר איתו, מבין על מה מדובר, מבין את הקושי שלו, מזדהה ומכיל את הכאב שלו, אפילו במקצת.
ההקשבה צריכה להיות הקשבה אמיתית, "לב שומע". האדם המספר צריך להרגיש שאתם ממש מתחברים לדברים שלו ומנסים להבין, גם אם לא מצליחים להבין הכל. חלק מההקשבה הינה חזרה על הדברים שהוא עצמו אומר, ופשוט "לפתוח" אותו ולאפשר לו להוציא הכל. גישות פסיכולוגיות וטיפוליות מודרניות יוצאות מנקודת הנחה, כי לאדם יש את כל התשובות שהוא זקוק להן, בתוכו. לכל היותר ניתן לכוון אותו באמצעות שאלות, שאלות שהוא ורק הוא יתן את התשובות עליהן. האדם אינו זקוק כעת לעצות, במיוחד לא בשלב הראשוני, הוא זקוק להכלה, לשמיעה, לאמפתיה.
במרבית המקרים, הצעד השני יהיה להותיר את האדם להתמודד עם האבדן, לאחר שהוא הצליח להקל חלק מהעומס. השלב האקטיבי של הנחמה, קרי להכניס מלים מעודדות, לראות את הטוב, אסור שיבוא מוקדם מדי, מכיוון שהוא עלול להתפרש כאילו אתם כבר מבקשים להתנער ממנו, ואז רק תעצימו את הסבל שלו. לאחר שהאדם המנוחם הוציא מליבו, קל לו יותר להתמודד עם הקושי, אולם הוא עדיין צריך לעכל את הדברים אצלו. לכן, לעתים לאחר ששמענו את האדם, צריך לתת לו זמן ומרחב להתמודד מחדש עם הכאב.
ואז, לעתים הצעד הבא, יהיה שוב לשמוע את האדם, שוב לתת לו לשפוך, אפילו מלים קשות, כואבות, דהיינו – לחזור על הצעד הראשון. ואם, רק אם מתאים, להתחיל גם במלים של נחמה.
התנועה המעגלית הזאת של נחמה, נרמזת גם בפרשות האלה, המכונות "שבע דנחמתא" - שבע הפטרות של נחמה – נחמה אינה עניין מיידי, של "זבנג וגמרנו" אלא עניין מעגלי, החוזר על עצמו. אדם לא יוצא מדיכאון צ'יק צ'אק, זהו תהליך מעגלי ולעתים ארוך מאוד להתגבר על אבדן או על קושי, במיוחד אם הוא מתמשך – ואכן פסוקים רבים כתובים באופן כפול: נחמו נחמו עמי... עורי עורי דברי שיר... התעוררי התעוררי קומי ירושלים... עברו עברו בשערים...
הצעד הבא, הוא מציאת הטוב, הנקודות הטובות בתוך האבדן. למשל, הנפטר לא סבל; הפיטורים הינם סגירת דלת אחת ופתיחת דלת חדשה, וכדומה. צריך אימון רב כדי לראות את הטוב. אם אינכם מסוגלים למצוא דברים טובים, אל תאלצו אותם, מכיוון ששוב - הדבר יתן אפקט שלילי בלבד. חיבוק עדיף בהרבה על מלים של הבל. כאמור, מלים אלה, חייבות להגיע בזמן המתאים. אם הן תגענה מוקדם מדי, הדבר רק יחזק את התחושה שאף אחד לא מבין אותי ואת הצער שלי, ובמקום להקל, רק יחמיר.
והשלב השלישי הוא בניית החזון, העתיד, מילוי החסר באנרגיות טובות. מילוי החסר מתחיל בראש ובראשונה במציאת התכונות הטובות של מי שאנו מנחמים אותו. למקד אותו בטוב שבו, ובפוטנציאל שלו. יש לסייע לו ולתעל אותו מכאן ואילך למחשבות קדימה - לאיפה ממשיכים הלאה, לא לשקוע באבדן אלא מתוך הקושי לצמוח, למצוא עבודה חדשה, בן זוג חדש, עיסוקים של נתינה והשפעה, למלא את היום ואת הנפש.
והכל – בהרבה הרבה אהבה, סבלנות ונתינה.
בבניין ירושלים ננוחם!
