אשתו לשעבר של רופא עור מולטימיליונר, אינה רשאית להתראיין בתקשורת על גירושיה ועל ההליכים המקדמיים שהיו שותפים להם, כך קבע לאחרונה בית המשפט העליון של קונטיקט, ארה"ב.
באותו המקרה, במסגרת הסכם הגירושין, הסכימה האישה לוותר לצמיתות על זכותה הבסיסית לחופש הביטוי לפי החוקה של ארה"ב (התיקון הראשוון של החוקה), והתחייבה לחיסיון אודות הליכי הגירושין, ובית המשפט אכף את התחייבותה. עם זאת, בית המשפט ציין כי הכרעתו אינה גורפת אלא תיבחן ממקרה למקרה. באותו המקרה הדבר היה חשוב לבעל, מכיוון שהשלבים הראשונים של הגירושים היו מרים וטעונים מאוד, ופרסומם עלול היה לפגוע במוניטין שלו.
למרות ההסכם האישה התפתתה להתראיין, מן הסתם תוך קבלת תמורה נאותה, כמקובל, ובעלה פנה לבית המשפט לקבלת צו.
מקרה זה מעניין מאוד, מכיוון שכאן מדובר בהסכם לצמיתות, הסכם ארוך טווח - במסגרתו האישה ניסתה לעשות שימוש בטיעונים קוגניטיביים, דהיינו שבעת שחתמה לא הבינה ולא האמינה שאכן ההסכם באמת יחייב אותה, וודאי לא יחייב אותה "לעולמים". עם זאת בפועל טענותיה נראות מוזרות, שהרי לא בקשה להתראיין 20 שנה לאחר הנישואין, אלא בשנת 2005, כשנה בלבד לאחר שהנישואים, וההסכם, נכנסו לתוקף.
מקרה זה מעניין לאור העובדה שהסכמים להגבלת זכויות חוקתיות נבחנים בדרך כלל בצורה קפדנית, ומוגבלים בתחולתם על פי עיקרון תקנת הציבור. כך, למשל, לא ניתן להגביל את חופש העיסוק של עובד לצמיתות, אלא הדבר חייב להיעשות לפרק זמן מוגבל ולאיזור מוגבל. במקרה הזה ההסכם היה להגבלת חופש הביטוי של האישה, שהוא הזכות החוקתית, שהינה אולי החשובה ביותר בארה"ב, ובית המשפט כאמור נתן לכך תוקף לתמיד.
Nicholas V. Perricone
